משיורי הבצק וכו'. כתנא קמא דמכילתא דסביריה דחררה שהוציאו ממצרים אכלו ממנה ל"א יום, ומשמע ל"א יום שלימים לגמרי, והוא ס"ב סעודות, נמצא כי משיורי הבצק אכלו ס"א סעודות, והשתא היה להם לאכול אף בסעודות ערב שלמחרתו ירד המן, ולא היו מתלוננים אלא בשביל יום המחרת, שלא היה להם לאכול עוד. ורבי שילא סבר התם דנתפרנסו הימנו ס"א סעודות, דהוא סבירא ליה דלא היו מתרעמים אלא בערב כאשר לא היה להם לחם לאכול בערב, אז נתרעמו. ופירש (רש"י) אליבא דתנא קמא ולא כיחידאי. והרא"ם שבש את הגירסאות, מפני שהוא פירש כי רבי שילא מפרש דברי תנא קמא, והשתא לא יהיה רק ס"א סעודות, ומדקאמר (רש"י) 'שאכלו משיורי הבצק [ס"א סעודות]' משמע שנשאר מן הבצק שהוציאו ממצרים אחר שאכלו סעודת הבוקר ס"א סעודות, ויהיה עם סעודת הבוקר ס"ב סעודות, וזה לא הוי כדברי המכילתא דאמרו שאכלו מן החררה שהוציאו ממצרים עם סעודת הבוקר ס"א סעודות. ולא ידעתי מי הכניסו לפרש כך, דמה בא רבי שילא לחדש, וכי מנין סעודה בא לאשמועינן, אלא שיש מחלוקת ביניהם, כי לתנא קמא היה בעיסה ס"ב סעודות, ולרבי שילא ס"א סעודות. אלא שיש לדקדק למה פירש (רש"י) שאכלו משיורי הבצק ס"א סעודות, ולא אמר שאכלו מן הבצק ל"א יום כלישנא דתנא קמא, ויראה כי רש"י מפרש כי נתפרנסו ממנו על ידי ברכת ה', ולפיכך אמר 'שאכלו משיורי בצק', כי נתברך העיסה שלהם עד שאכלו והותירו, ומן השיור - שהיה מתברך - אכלו ס"א סעודות. ואפשר לומר כי לא תבא ברכה אם לא היה כאן שיור בצק, שאם היו מדקדקים לעשות כפי סעודתן ולא יותר - אין כאן ברכה, ועל ידי השיור - שנעשה בהרוחה - על ידי שיור תבא ברכה, וכמו שאמרו חכמים (סנהדרין צב. ) כל מי שאינו משייר מפתו על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם. ולפיכך אמר משיורי הבצק אכלו ס"א סעודות. ואני אומר דגם רבי שילא סבר שהיה להם לחם לאכול בערב, ולא בא להוסיף רק שהיו מתפרנסים ממנו על ידי ברכה, לכך אמר 'נתפרנסו' ולא 'אכלו' כלישנא דתנא קמא, דלישנא דתנא קמא משמע שכל כך בצק הוציאו כדי לאכול שלשים [ואחד] יום, ובא רבי שילא לומר שנתברך העיסה עד שנתפרנסו ס"א סעודות. והשתא אף רבי שילא סבירא ליה דהיה להם לאכול בערב, דאין סברא כלל שיהיה הקב"ה מניח אותם בלתי סעודה אחת, והכתוב אומר (ר' דברים ב, ז) "זה ארבעים שנה לא חסרת דבר", ולא היה להם לחם חסר אף אותה סעודה אחת. ומפני שהוקשה לרש"י דהא משמע שהיו מתלוננים בט"ו לחודש, ואם היה להם סעודות ערב אם כן ביום ט"ז היו מתלוננים ולא בט"ו, שלא היו מתלוננים בעוד היה בידם לאכול, ותירץ 'ויום אחד בשבת היה', והרי דרך לאכול ביום סעודה ג' של שבת, והיו מתלוננים, שכל זמן שהיה להם עוד לאכול לא היו מתלוננים, וסעודת ערב אכלו בעוד היום של ט"ו, ולפיכך בט"ו היו מתלוננים. ועוד, למה אכלו דווקא ס"א סעודות, שאם היה מנין קצוב כמו שלשים יום אין זה קשיא, דמנין שלשים הוא מנין קצוב ומשוער בכמה עניינים, ולא קשיא, אבל ס"א סעודות - למה היה זה השעור דהיה סעודה אחת יותר משלשים יום, ולפיכך תירץ 'ואחד בשבת היה', והקב"ה היה רוצה להוריד המן ביום ראשון, דכמו שהיה הקב"ה מקדש יום השביעי שלא ירד המן ביום שביעי שהוא שבת (רש"י להלן כ, י) - כך התחלתו בתחלת ימי המעשה, שהוא יום ראשון, ולפיכך התחיל המן ביום א', כי היה דומה לימי בראשית, שהיה התחלת הבריאה ביום א', ויום השבת - ביום השביעי, כך היה במן. והשתא בוודאי מנין שלשים היו מתפרנסים מן הבצק, אלא שאם היה פוסק לאחר שלשים מיד היה צריך להוריד המן שלא באחד בשבת. ועוד, אין הקב"ה מוריד המן בשבת, ולכך הוסיף להם הקב"ה סעודה אחת כדי שלא יהיו בלא אכילה, וזה נכון בלי ספק:ויום אחד בשבת היה. בפרק רבי עקיבא (שבת פז ע"ב) ברייתא הוא, ויליף ליה מדכתיב (ר' פסוק כו) "ששת ימים תלקטהו ויום השביעי שבת לא יהיה בו", רוצה לומר יום השביעי לירידה יהיה שבת. והקשו בתוספות (שם ד"ה וכתיב) והלא מקרא זה נאמר ביום השבת, ולפני זה כבר ירד המן, ותרצו התוספות דמכל מקום משמע שזה הדיבור של "ששת ימים תלקטוהו" נאמר כבר, אלא שמשה לא אמר להם לישראל כדפירש רש"י לקמן (פסוק כב), ולפיכך יליף שפיר. ולפי הנראה לי הוי מצי בתוספות לתרץ דעל כרחך האי קרא ד"ששת ימים" כך פרושו - ששת ימים היה לכם ללקוט עד היום, ולא יותר, ולפיכך שבת היום לא יהיה בו עכשיו. דאין לפרש "ששת ימים תלקטהו" מכאן ואילך, דהא משה בא להשיב להם עכשיו ביום השבת על שיצאו, ולמה היה צריך להשיב "ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת", אלא כדפרישית. והקשה הרא"ם דמאחר שנסעו מאילים בחמשה עשר והיה שבת, אם כן היה יוצאים חוץ לתחום בשבת למאן דאמר אף תחומין אפקד (שבת פז ע"ב), ותירץ כי מה שכתוב "בחמשה עשר לחדש" לא קאי אנסיעתם מאילים, אלא על ביאתם למדבר סין, דהיה בט"ו, אבל נסיעתם מאילים היה בי"ד:לואי דמתנא. פירוש וראיה דאינו שם דבר, שהרי תרגם 'לואי דמתנא', שיורה שאינו שם דבר. והביא עוד ראיה שאין לפרש אותו שם דבר, דגם "לו מתנו" דכתיב בפרשת שלח (במדבר יד, ב) פירושו 'הלואי והיינו מתים', ואינו שם דבר, רק כי שם הוא פעל עבר, ולכך הוא בפתח, וכאן הוא מקור, לכך הוא "מותינו" בשורוק:צורך אכילת יום ביומו. שאין לפרש שילקטו דבר יום ביומו ולא יעברו שלא ילקטו, דעל זה לא היה מצוה, רק פירושו שלא ילקטו ליום המחרת (כ"ה ברא"ם). וכאילו כתוב 'דבר יום ביומו תלקטו', ולא תלקטו היום לצורך מחר, שאסור להותיר:למען אנסנו כי אנסנו. כן הוא הגירסא. ובספרים שלנו כתוב 'למען אנסנו - אנסנו הילך בתורתי', ואין ספק שהוא טעות. וכך פירושו, כי מלת "למען" משמע שהוא נמשך מן נתינת המן, כלומר שלכך אתן להם המן "למען אנסנו", כי כל "למען" הוא נמשך מן הדבר, כמו שאמר הכתוב (פסוק לג) "קח צנצנת אחת וגו'" "למען אשר יראו הלחם וגו'" (פסוק לב), שדבר זה נמשך מן המן שנתן שם. וכאן לא יתכן לפרש כך, שהרי זה בעצמו מה שנתן להם המן בזה היה מנסה אותם, לכך פירש כי מה שאמר "למען אנסנו" רוצה לומר 'כי אנסנו', דהיינו בנתינת המן היה מנסה אותם:הילך בתורתי וכו'. ואין לפרש "אנסנו" כמו "לנסותך התשמור מצותיו" בפרשת עקב (ר' דברים ח, ב), שכאן לא יתכן לפרש כך, שאין אומרים לאדם 'אנסה אותך אם לא תהרהר אחרי', שאם כן לא היה זה נסיון, אבל יתכן לומר 'אנסה אותך אם תשמור מצותי'. אבל לקמן הם דברי משה, אמר "ויענך וגו' לנסותך" אם לא תהרהר אחריו יתברך:משנה של יום ולמחרת. רוצה לומר שאין "משנה" כמשמעו שיהיה להם ביום הששי כפל מה שהם צריכים, שזהו לשון "משנה", אלא רוצה לומר 'ליום ולמחרת'. והוקשה לו שאין זה "משנה", דהא לאו יתור הוא כלל, ופירש "משנה" 'על שהיו רגילים', כלומר "משנה" הכתוב כאן רוצה לומר שהוא "משנה" על מה שהיו רגילים ללקוט בבת אחת:לא על הכבוד הנראה הוא. שלא היה הכבוד נראה בבוקר של מחרת רק באותו יום שנאמר (פסוק י) "ויהי כדבר אהרן אל כל עדת וגומר [והנה כבוד ה' נראה בענן]":את תלונותיכם על ה' אשר על ה'. כלומר שלא היתה התלונה רק על משה ואהרן, דכתיב (ר' פסוק ב) "וילונו על משה ואהרן וגו'", ואם כן למה אמר "תלונותיכם על ה'", אלא כך אמר - כי אותה תלונה שהתלוננתם עלי - על ה' הוא, ולא עלינו כלל, כדמסיק "ונחנו מה":ונקרא תלונו כו'. פירוש שהייתי אומר כי הדגש לחסרון תי"ו 'תתלוננו', שהדגש מורה על חסרון תי"ו, "אל תטמאו בכל אלה" (ויקרא יח, כד) כמו 'אל תתטמאו בכל אלה', לכך אילו נקוד "תלונו" היה גם כן פירושו פעל עומד שהוא כמו 'תתלננו' שהוא פעל עומד, לכך כתיב "תלינו" ודגש בלמ"ד לומר שהוא יוצא:עכשיו הוא משמע תלינו את אחרים. פירוש כי "תלינו" פעל עומד, כי "וילן העם על משה" (להלן יז, ג) הוא פעל עומד,"וילינו עליו את כל העדה" (במדבר יד, לו) הוא פעל יוצא, וכדי שלא תפרש כאן "כי תלינו" כמו "וילן העם על משה" פעל עומד - בא בדגש, כדי להורות שהוא יוצא. כי הדגש משמש כן בכל מקום להוציא הפעלים, כמו "שכן" (להלן מ, לה) פעל עומד, "שיכן" (תהלים עח, ס) פעל יוצא. "טמא" (ויקרא יא, ד) פועל עומד, "טימא את דינה אחותם" (בראשית לד, יג) פעל יוצא. הרי כי בנין הדגש הוא יוצא לזולתו, וזהו מפני הדגש שבבנין, ולפיכך מורה הדגש להוציא הפעל:ומה ראה כו'. אף על גב דפירש זה למעלה (רש"י פסוק ו) הוצרך לפרש פה, מפני שפירש 'למדך תורה דרך ארץ', והוקשה מנא לן דלמדך דרך ארץ, שמא בשביל שלא היה להם פנאי בערב לטרוח הרבה לכך נתן לכם מעט, וכן פירושו - בערב תאכלו בשר מעט מפני שאין פנאי להם לטרוח הרבה, לכך יתן לכם מעט, דזה אינו, דהרי מה שנתן בערב בשר [היה] מפני העונש, שהיה טורח עליהם לתקן, ואם היה נותן להם מעט בשר כדי שיוכלו לטרוח בו, אם כן לא היה זה עונש כלל - נתינתה בערב מפני הטורח - דהרי מעט יוכלו לתקן. ואין לומר דאין הכי נמי, מנא לן לומר דהיה עונש, דשמא לא היה עונש כלל, דהרי כבר נתבאר למעלה דכתיב (פסוק ו) "ובוקר וראיתם את כבוד ה' וגו'", שמה שהוריד להם בבוקר הוא דרך חבה (רש"י שם), וממילא הנתינה בערב הוא עונש:השליו מין עוף ושמן וכו'. דאם לא כן למה בה"א הידיעה בכל מקום, אלא מפני שהוא חשוב הרבה שהוא שמן, והוא ידוע לחשיבותו, ולכך אמר "השליו". אי נמי, למה מין זה יותר ממין אחר:שהטל עולה מן הארץ. אמרו רז"ל (תנחומא כאן סימן כ) כי שינה עליהם מנהגו של עולם, כי מנהגו של עולם לחם מן הארץ וטל מן השמים, ואילו כאן היה לחם מן שמים וטל מן הארץ. ויש בזה טעם נשגב מאד, שהיה המן מן הדברים שאינם תחת הטבע. והמבין יבין למה נהפך סדרו להיות הלחם מן השמים והטל מן הארץ, כי אחר שהשמים והארץ משמשים השמים לטל והארץ ללחם, ועכשיו היו שמים משמשים ללחם - בהכרח הארץ משמשת לטל, כי השמים והארץ הם כאחד לטל וללחם:וכן פירושו דק ככפור שטוח קלוש כו'. לא הבנתי זה, דמדברי רש"י משמע כי לשון "דק" רוצה לומר 'שטוח קלוש', וזה נקרא "דק" לפי שהוא קלוש, כמו שאמר 'טינב"ש בלע"ז', כמו שפירש בפרשת מקץ (בראשית מא, ג) על "דקות בשר", שאין רוצה לומר כמו סתם דק, אלא רוצה לומר שאינו עב, ולפיכך פירש 'שטוח קלוש', ואונקלוס תירגם 'דעדק כגיר', משמע "דק" הכתוב רוצה לומר "דק" כמשמעו, ד'כגיר' זהו מין צבע דק וקלוש, ואולי דעת רש"י כי אונקלוס נקט "דק" משמש לשני דברים; 'דעדק כגיר', וגם הוא דק כגלידא על ארעא'. ומה שלא פירש רש"י כי "דק" הוא כמשמעו, שהיה דק בגרעין שלו, מפני שכתיב "דק ככפור על הארץ", ואין הכפור דק בגרעין, אלא שהוא שטוח קלוש מוגלד. מכל מקום פירוש רש"י תמוה מאוד - כי יוסיף אונקלוס 'כגירא', ובפסוק נזכר ענין אחר, שהוא שטוח קלוש ככפור, ועוד, שיותר היה לו להוסיף על "דק" הראשון שזהו פירושו דק ממש, לא על "דק" השני שפירושו קלוש, והרמב"ן דחק מאוד לפרש כי אונקלוס הוציא 'כגירא' מן הכתוב. ואני אומר כי מפני שכתוב שני פעמים "דק" הוצרך אונקלוס לתרגם "דק" השני 'דעדק כגירא', והגיר הוא סיד כדכתיב (ישעיה כז, ט) "אבני גיר מנופצות", והוא דבר שנמוח, ולפיכך הוצרך להוסיף על "דק" השני 'כגירא', לומר לך כי פירוש "דק" השני שהיה המן דבר דק מאוד כגירא, כי מפני שהוא נמוח הסיד הזה - נעשה דק מאוד מאוד. ולפיכך הוצרך הכתוב להוסיף עוד "דק" לומר שהוא דק מאוד כמו הסיד הזה, שמפני שהוא דבר שנמוח הוא דק לגמרי. ועוד, בפרק יום הכפורים (יומא עה ע"ב) דרשו מאי "מחספס" דבר שנמוח על פס היד, והוא 'מח פס', ולפי זה פירוש "מחוספס דק" דבר דק שנמוח, ולכן תרגם אונקלוס 'דעדק כגירא' שהוא סיד שנמוח, וכך היה המן דבר שנמוח, וזהו דבר משובח. כך יראה, והוא נכון:שיקרא אותו בשמו. דאם לא כן מאי נתינת הטעם הוא "כי לא ידעו מה הוא":דתן ואבירם. עיין בפרשת שמות (לעיל ה, כ) גבי "ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים", ובפרשת דברים:הרי זה מקרא מסורס וכו'. ולפי דעתי שאין קשיא מה שנכתב "וירם תולעים ויבאש", כי דרך המתליעים שנבאשים ויוצאים תולעים ממנו ואחר כך נבאשים לגמרי, ולפיכך כתיב "וירם תולעים ויבאש" לגמרי. ואחר כך כתיב (פסוק כד) "ולא הבאיש ורימה לא היתה בו" ללמד כי לא הבאיש כלל מתחלה, ואילו אמר "ולא הבאיש" הייתי אומר דהאי "ולא הבאיש" כמו "ויבאש" דלעיל (פסוקנו), ורוצה לומר שלא הבאיש לגמרי, אבל קצת הבאיש, והיו בו תולעים, לכך כתיב "ולא הבאיש ורימה לא היתה בו", וזה מוכח שלא הבאיש כלל, שאם בא לומר שלא הבאיש לגמרי אבל קצת הבאיש, זה אינו, דמה בא לומר שלא הבאיש לגמרי הא אפילו רימה לא היתה בו, אלא לא הבאיש כלל. והכי נמי לעיל (פסוקנו), אילו כתיב "ויבאש" הווא אמינא דהאי "ויבאש" רוצה לומר קצת הבאיש כמו דכתיב (פסוק כד) "ולא הבאיש", וקל להבין. ואין להקשות דלא לכתוב כלל לא למעלה (פסוקנו) "וירם תולעים" וגם כאן (פסוק כד) לא לכתוב "וירם תולעים", דאם כן לא ידעינן אם הוא קצת הבאשה או הבאשה לגמרי:הנשאר בשדה וכו'. דאם לא כן יקשה דמה שלקטו ממנו כאשר הביאו אל הבית לא היה כאן תוספות כלל, אלא "המרבה והממעיט" בשוה (רש"י פסוק יז), וכאשר לקט המרבה - ניטל ממנו התוספות, עד שלא היה כאן תוספות (רש"י שם), ואם כן למה היה כאן תוספות בשדה, ראוי היה גם כן להיות שלא יהיה נשאר בשדה שום תוספות, ותירץ שעל ידי זה היה נודע שבחן של ישראל, כדמפורש אחר זה:לקיטתו היה לחם משנה. דאין לפרש שהם כיוונו ללקוט לחם משנה ביום הששי, דהא אף בשאר ימים בשבוע היו לוקטין יותר מן העומר, כדכתיב (פסוק יח) "ולא העדיף המרבה", דמשמע שהיו לוקטין הרבה - אלא כשבאו לבית לא היה יותר מעומר, ואם כן למה אמר "ביום הששי לקטו לחם משנה", אלא 'לקיטתו היה לחם משנה', שכך היה נמצא:מה שאתם רוצים לאפות כו'. כלומר שאין פירושו "אשר תאפו אפו" כמשמעו, דאם כן מאי בא לומר "אשר תאפו אפו", דודאי יאפו אותו, דמאי יעשו בו, אלא רוצה לומר מה שאתם רוצים לאפות למחר - אפו היום:למשמרת לגניזה. אבל אין צריך לשמור אותו כמשמעותו, אלא 'לגניזה':שחרית שהיו רגילים לצאת כו'. וקשה הרי אמר להם משה (פסוק כג) "הוא אשר דבר ה' (וגו') שבתון שבת קודש" ולכך נתן להם לחם משנה להניח אותו עד הבוקר ויהיו אוכלים אותו, ואם כן למה שאלו אם יצאו ללקוט, ועוד, אחר שאמר להם משה בשחרית 'את אשר בידכם אכלו אותו', ולא היה מתיר להם לצאת, למה עלה על דעתם לצאת בערב, ועוד, אף בשאר השבוע לא ירד המן בערב, ויש לומר דהם היו סבורים מה שהיה יורד המן בששי לחם משנה לא היה רק לטובתם כדי שיאפו ויבשלו, שבשבת אסור, אבל מי שירצה לאכול בלא בישול - בודאי ירד בשבת כמו בשאר הימים, לכך שאלו את משה אם יצאו אם לאו, והשיב להם משה 'את אשר שבידכם אכלו', דכיון שנתן להם הקב"ה לחם משנה ביום הששי (פסוק כב) לא ירד המן בשבת כלל, דהא כבר נתן להם אכילתם. והם היו סבורים כיון שיש בידם עתה - אין המן יורד, או שירד המן ואין להם רשות ללקוט, ולערב שכבר אכלו, כי סעודת שבת - ביום אוכלין, וכבר אכלו, שאלו אם יצאו. אי נמי, דודאי בבוקר - כיון שבערב שבת ירד להם מן בשביל יום השבת - אל ילקטו, אבל לערב - הסעודה של ערב היא סעודה של חול, שלא ידעו שצריכים לאכול שלש סעודות בשבת, והיו סבורים שודאי יצאו ללקוט ויבשלו בערב במוצאי שבת, והיו אומרים הששי מכין הוא לשבת (ביצה ב ע"ב) ואינו מכין הוא לחול. וכן יש לפרש גם כן מה ששאלו אותו בהשכמה - לא בשביל אכילת הבוקר, שזה ידעו בודאי שנתן להם בערב שבת, אבל שאלו אם ילקטו לצורך ערב, וכשהשיב להם משה שאל יצאו - עדיין לא יצאו מן הספק, שאמרו לכך אין לצאת בשחרית מפני שאין זה "דבר יום ביומו" (פסוק ד), שעדיין יש לאכול סעודת שחרית של שבת, אבל לערב היו סבורים שיש להם ללקוט היום, וזה נכון. ועכשיו פירש משה דבריו "שבת היום", כלומר מצד שהוא שבת לא נמצא בשבת, לא כמו שהיו סבורים תחלה. והשתא לא קשיא הלא אף כל ימי השבוע לא היה יורד, היינו מפני שהיו סבורים כי ירד המן בבוקר, אלא שאינם רשאים ללקוט אותו כיון שיש בידם לאכול. ועוד, כל שאר הימים כיון דירד בבוקר לא ירד בערב, אבל כאן שלא ירד בבוקר היו סבורים שירד בערב. ומה שהכריח רז"ל (מכילתא) לומר כך, ולא פירשו המקרא כמשמעו "אכלוהו היום כי שבת היום" ומנא להו שחזרו לערב, מכח יתורא ד"היום", דהוי ליה לומר 'אכלוהו כי שבת היום', מאי "אכלוהו היום כי שבת היום", שמע מינה דכל הענין הוי תשובה בפני עצמו. והקשה הרא"ם מנא ליה לרש"י דחזרו לפניו לעת ערב, שמא הכל בשחרית שאלו אותו אם יצאו לערב אם לאו, ולמה פירש כי חזרו לעת ערב, ולפירוש הראשון יתורץ שפיר, כי לא היה שאילתם רק כאשר לא היה עוד בידם, ומי יודע אם יאכלו הכל, ומשה אמר 'את שבידכם אכלו', ואם כן שמא לא יאכלו הכל, לכך לעת ערב שכבר אין בידם שאלו אם יצאו אם לאו. ועוד, שאם שאלו בשחרית מה יאכלו לערב היו מחוסרי אמונה, כי מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל לאחר זמן הוא מחוסר אמונה (סוטה מח ע"ב). אף על גב שאמרנו לתירוץ השני שבבוקר לא היו שואלים בשביל סעודת שחרית רק בשביל הערב - היינו שכל יום היו רגילים ללקוט בבוקר לסעודת הערב, אבל לשאול בשחרית לצאת ללקוט בערב - מחוסר אמונה זה. ולא קשה איך יהיה המן יורד בערב הרי המן מן השמש היה נמס (פסוק כא), אין זה קשיא, דזה אחר שלקטו, אבל קודם שלקטו היו סבורים שלא יהיה נמס, שהרי נמי כל אשר הותירו היה נבאש, ובשבת לא הבאיש ורימה לא היתה בו (פסוק כד), חשבו שלא יהיה נמס בחום השמש:שבת הוא לא יהיה בו. הוסף מילת 'הוא', דבלאו הכי משמע כאילו בא הכתוב לומר כי ביום השביעי שבת והמן לא יהיה בו, וזה לא יתכן, דגם הם ידעו שביום השביעי שבת, אלא פירוש 'שבת הוא' שזה ידעתם כבר, לכך המן לא יהיה בו:לרבות יום הכפורים וימים טובים. אין זה סותר הא דכתב (רש"י) בפרשת בראשית (ב, ג) "ויקדש אותו" במן, שלא ירד המן ביום השביעי, וכן כתב זה בפרשת יתרו (להלן כ, יא), ומאי קדוש הוא זה, שהרי אף ביום טוב לא היה יורד, אין זה קשיא, כי מה שלא ירד המן ביום טוב וביום הכיפורים הוא מפני שהוא גם כן נקרא 'שבת', שהרי יום הכיפורים נקרא "שבת שבתון" (ויקרא כג, לב), ויום טוב נקרא 'שבת' "ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון" (שם שם לט), ומפני זה לא ירד המן בהם. והכי קאמר כי הקב"ה ברך יום השבת ויקדש אותו שלא ירד בו מן, וכל אשר בשם 'שבת' נקרא לא ירד המן, כי הקדושה הזאת אין לו מצד יום השביעי, רק מפני שהוא יום שביתה, וכל אשר הוא יום שביתה לא ירד בו המן. ובמכילתא קאמר 'מניין שאינו יורד בימים טובים, תלמוד לומר "שבת". יום הכפורים שהוא "שבתון" מנין, תלמוד לומר "בו"'. ואין רוצה לומר שיהיה יותר סברא שיהיה המן יורד ביום הכיפורים, דאין [ל]זה טעם, אלא שלא תאמר דקרא ד"שבת" אתא ליום הכיפורים, לכך מצריך קרא מיוחד ליום הכיפורים בפני עצמו, והשתא "שבת" אתא לשאר יום טוב. אבל סוף סוף למדנו מדברי המכילתא מה שלא היה יורד המן בימים טובים מפני ששם 'שבת' עליהם, ועם השבת ועל ידו נתקדשו הימים טובים, ומכל מקום השבת עיקר:על ידי הרשעים מתגנים הצדיקים וכו'. אף על גב דלעיל פירש (רש"י פסוק כב) מפני שלא הגיד להם מצות שבת לכך כללו עמהם, מכל מקום לא שייך לומר "עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי", כי לא שייך בזה שלא היה שומר מצותיו ותורותיו. אבל השתא דישראל חטאו - משה גם כן חטא במה שלא הגיד להם מצות שבת, לכך כלל את משה עמהם והיה נדון אחר הכלל, שהרי היה מצטרף עמהם בחטאם גם כן. ולאפוקי אם לא היה מצטרף עמהם בחטא כלל - לא היה נכלל עמהם בחטא:ראו בעיניכם כו'. רוצה לומר מה שהוצרך לומר "ראו" ולא אמר "ה' נתן לכם את השבת", אלא רוצה לומר 'ראו בעיניכם', כי ראיה יותר גדולה מן השמיעה, כמו שפירש כמה פעמים. ומה שאמר שהרי נס נעשה לכם שהיה יורד להם לחם משנה בערב שבת, הקשה הרא"ם דמאי ראיה מזה שירד להם לחם משנה, שמא בשביל קדושת היום הששי שנתן בו לחם יותר, והוי ליה להביא ראיה שלא ירד להם המן ביום השביעי, וכן בב"ר אמרו הראיה על קדושתו מה שלא ירד ביום השביעי - לא מה שיורד לחם משנה ביום הששי. ולא דקדק כלום, כי יודעים היו ישראל שיום השביעי קדוש בעצמו, אבל משה רבינו עליו השלום הוצרך להביא ראיה שהקב"ה רוצה שישראל ישמרו את יום השבת - מדקאמר "ראו כי ה' הוא נתן לכם את יום השבת" ולא אמר 'כי ה' קדש את יום השבת', אלא נותן לכם להיות שומרים אותו, ולא תאמרו כי יום השביעי מקודש מששת ימי בראשית, ולא נצטוו באי עולם עליו. והוצרך להביא ראיה שהרי הקב"ה נתן לכם לחם משנה, ולמה יתן לכם לחם משנה - כדי שתשמרו את יום השבת, ותתקנו הכל קודם שבת. ואין לומר דשמא לא נתן להם השבת, ומשום שלא יהיה יורד בשבת הקדים בערב שבת, דאי משום שלא ירד ביום השביעי ולכך ירד ביום הו' [לחם] משנה, זה אין סברא, דכיון דראינו שלא מצאו בכל יום רק מה שהוא ראוי לאותו יום (רש"י פסוק ד) - למה ירד להם ביום הששי [לחם] משנה, וכי בשביל שאין המן ירד ביום השביעי ירד להם ביום הו' דבר שאין שייך בו, אלא יום הששי מכין לשבת (ביצה ב ע"ב), דאסור לבשל בשבת, והשתא כיון דיום הששי מכין לשבת יורד המן ביום הו' לשבת:מכאן סמכו לד' אמות ליוצא חוץ לתחום. כדאמרינן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מח. ) "שבו איש תחתיו", 'וכמה תחתיו - גופו שלשה אמות, ואמה לפשוט ידיו ורגליו'. ועל כרחך ביוצא חוץ לתחום איירי, דהא תוך התחום בודאי מותר כדכתיב "אל יצא איש ממקמו", שלא יצא חוץ מתחומו, ואם כן הא דכתיב "שבו איש תחתיו" מי שאין לו תחום כלל, שיצא חוץ לתחום (עירובין מח. ):אלו אלפים כו'. פירוש כי אלפים [אמה] הם תחומו של אדם, והוא נחשב מקומו. ובגמרא (עירובין נא. ) יליף מגזירה שוה מערי מקלט, דכתיב (במדבר לה, ה) "ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה", כלומר כמו ששם צוה לתת לעיר אלפים שהוא תחום העיר, כן יש לאדם לתחומו אלפים אמה - שנקרא מקומו. והנה פירוש הכתוב "שבו איש תחתיו" למי שאין לו מקום, ו"אל יצא איש ממקומו" אם יש לו מקום שקנה שביתה - אל יצא ממקומו, וזהו אלפים [אמה]. ושמעתי רמז במלת "אל יצא", אם תכפול היו"ד על צד"י וצד"י על יו"ד, וצד"י על אל"ף ואל"ף על צד"י, ואל"ף אות אחרון על יו"ד אות ראשון ויו"ד על אל"ף, הוא אלפים, ש"אל יצא" אלפים - רק תוך אלפים:צלוחית של חרס. דאם לא כן למה נקרא שמו "צנצנת", דאין לומר כך שמו, דכפל השם "צנצנת" יורה שיש לה פירוש, דאין דרך להכפל השם. וראיה לזה במסכת גיטין (ז. ) שדרשו על "קינה ועדעדה וסנסנה" (יהושע טו, כב) מקומות של ארץ ישראל, ודווקא על אלו שמות דרשו, ומפרש אני בזה בשביל שכפל השם "עדעדה" "סנסנה" מורה על דבר, דאם לא כן למה הכפל, כך מוכח שם. וכן כאן מדכתיב "צנצנת" כפל השם - צריך לפרש למה נקרא כך, אלא שהוא כלי חרס, והוא מקרר, ולכך נקרא "צנצנת" על הפלגת הצינה, ובכלי חרס ציוה לתת שיעמוד ימים רבים:עשירית איפה כו'. דאם לא כן מאי בא הכתוב לאשמועינן במה שאמר "והעומר עשירית האיפה הוא", אלא כי ממנו נילף למנחות ולחלה:
